הדף היום מוקדש לע"נ הנופלים אתמול במעבר אלנבי וברפיח, יצחק הרוש, אורן הרשקו, אומרי-חי בן משה, רון אריאלי, איתן אבנר בן יצחק, וערן שלם.

הדף היום מוקדש ע"י מונה ליס לע"נ אמה, אולגה איסנברג.

ריש לקיש התקשה להבין את ההלכה במשנה שקרבן שנשחט שלא לשמו – כלומר, בכוונה לקרבן אחר, כשר אבל לא עלו לבעלים לשם חובה. אם הקרבן כשר להקרבה, מדוע אינו יוצא בו ידי חובה בעל הקרבן? ואם אינו יוצא בו ידי חובה, מדוע מקריבים אותו בכלל? רבי אלעזר השיב שיש תקדים לקרבן שאינו מכפר, אך בכל זאת מוקרב. אם אישה יולדת וחייבת להביא זוג עופות – אחד לחטאת ואחד לעולה – ולאחר מכן היא מתה, ילדיה מביאים את קרבן העולה. במקרה זה, הם מביאים קרבן שאינו מכפר עליהם כלל.

ריש לקיש משיב שהוא מקבל שיש תקדים בקרבן עולה, וכן בקרבנות דומים כמו שלמים, אך ממשיך להקשות על עניין קרבן אשם. רבי אלעזר משיב שעמדתו של ריש לקיש תואמת לדעת רבי אליעזר במשנה, הסובר שקרבן אשם נפסל אם נשחט שלא לשם אשם. אך ריש לקיש משיב שאינו רוצה להיות משויך לדעת רבי אליעזר בלבד, אלא מבקש להבין גם את העמדה המרכזית.

ריש לקיש מציע שאולי ניתן ללמוד זאת מהפסוק בדברים כג:כ", העוסק בנדר שנהפך לנדבה, כפי שהוסבר קודם שמדובר במקרה של קרבן שהובא שלא לשמו. לאחר שיש שהציעו שהפסוק מוכיח רק לגבי קרבנות נדבה ולא לגבי קרבן אשם, אביי מציע שריש לקיש התכוון ללמוד זאת מהפסוק הנ"ל ומפסוק נוסף: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד:לג) – ולומדים מהמילה "אותה" שרק קרבן חטאת נפסל אם לא הובא לשמו. הפסוק השני מסביר שאף על פי ששאר הקרבנות מובאים, הם אינם מוציאים את בעליהם ידי חובה. אף על פי שהפסוק בדברים עוסק רק בעולה ושלמים, ניתן ללמוד ממנו בק"ו גם על קרבן אשם. לאחר שדוחים את טענת הק"ו בטענה שניתן להבחין בין קרבנות נדבה לקרבנות חובה, רבה מציע ללמוד זאת מויקרא ז:לז, שבו מוזכרים כל הקרבנות יחד בפסוק אחד, ולכן ניתן ללמוד את דיני לשמה מקרבן שלמים לשאר הקרבנות. הדרשה הזו משווה את הקרבנות לשלמים ולא לחטאת (שנפסלת), בהתאם לדרשה הקודמת שמגבילה את דיני החטאת רק לקרבן החטאת עצמו " ושחט אותה לחטאת".

רבנים נוספים דנו בדיון בין ריש לקיש, ושתי שאלות הועלו: האחת, מדוע רבי אלעזר לא השיב לריש לקיש שגם קרבן אשם ניתן להביא לאחר מיתה – על כך השיב רב ששת. השנייה, מדוע ריש לקיש לא השיב לרבי אלעזר שהיורשים שמביאים את קרבן אמם כן זוכים לכפרה מהעולה, מה שהיה שולל את התקדים למקרה שבמשנה.